המיוחדת. לא שלו , בשבילו.

להיות מיוחדת בשבילו כשאת רוצה להיות המיוחדת שלו. הוא עומד מולי ומנסה להסביר מבלי להסביר שאני שונה.

אני מחפשת בין השורות את מה שאני רוצה להבין אבל לא מוצאת. לפעמים יש מילים שעדיף שלא יאמרו אבל דווקא איתו

אני רוצה לשמוע מילה במילה. אולי זה כי אני מאמינה לו, או שאולי אני למעשה מחפשת משמעות.

"כל אחת אחרת הייתה רוצה לקבל חצי מהיחס שאני נותן לך" הוא אומר, ואני בתגובה מופתעת "יחס? איזה יחס? קר."

במילים אחרות, את מיוחדת. לא שלו, אלא בשבילו.

"את חושבת שבן אדם יכול להתאהב גם מבלי שיקרה שום דבר?" גאיה שולחת לי מבט מבוהל, "למה את מתכוונת שי-לי?

את לא רוצה להגיד לי ש.." מהר מאוד אני מבהירה את המצב "ממש לא, סתם מחשבה שחלפה לי בראש לא משהו שאני מרגישה"

הרי אם הייתי מאוהבת היא כבר הייתה רואה את זה עלי. אני רואה הקלה על פניה ואני צוללת לתוך עולם משלי. כרגיל.

תוהה אם אני בכלל יודעת להרגיש. אז, באותו הלילה שלחתי הודעה לצח רציתי להמר יחד איתו על "כן/לא" הוא הגיב לי מאוחר מדי.

אני בחרתי ב"כן". שאלתי את גאיה אם היא יכולה להקפיץ אותי. "את בטוחה שי לי? את שיכורה. את לא תתחרטי?"

בהחלט הייתי שיכורה מדי כדי להסביר לה מה עומד מאחורי המהלך שאני עומדת לעשות. ידעתי שזה סיכון.

לכל מטבע שני צדדים. או שזה מחזיר אותי אלף צעדים אחורה או שזה דוחף אותי אלף צעדים קדימה. נשימה עמוקה.

דפיקה בדלת. נשחק "ארץ עיר" הוא זורק ואני מנסה לברר עם עצמי אם התחושה עדיין קיימת. "א….." סטופ. מתקרב. נשיקה.

הוא מעליי, מסתכל עלי, יש רגש במבט שלו שאי אפשר להסביר במילים.

אני מתפללת להרגיש את הניצוץ שהיה מסנוור אותי בעבר.

בבוקר לקח לי זמן להבין איפה אני נמצאת. ריח של בית מוכר, תחושה של חמימות שעוטפת אותי. רואה אותו. ישן.

נזכרת כמה אהבתי לישון איתו פעם. הוא נראה כל כך שלוו. רואה על הצג של הפלאפון 5 שיחות שלא נענו מגאיה. שיט.

היא דואגת. מתאפסת, מצלצלת אליה. "חצי שעה אני אצלך" היא אומרת מעבר לקו. אני מתארגנת לאט, מנסה לעכל.

הוא מתעורר.

שתיקה של מבוכה קלה, בכל זאת, הפעם האחרונה שהייתי איתו הייתה לפני ארבע חודשים. מנסה לשחזר את ליל אמש, צדקתי.

אני לא מרגישה. נכנסת לאוטו ומחייכת. אני רואה את הבלבול על פניה של גאיה. "התקדמתי אלף צעדים קדימה"

גאיה עדיין לא מבינה. "אני לא מרגישה" אני לוחשת לה וזה מוזר, הרי אין אף אחד איתנו באוטו.

רק אז קלטתי שצח ענה לי. ענה מאוחר מדי. כבר בדקתי.

שי לי:  "עכשיו אתה זוכר אותי?" , "אני זוכר רק פנים,לא שמות" אין שום רגש במבט שלו. אפילו לבובה יש מבט מלא תחושות לעומתו.

לרגע חששתי להיצמד אליו מחשש להרגיש קור בלתי נסבל. שולחת לו חיוך, ספק כובש ספק מובך ובורחת לעמדה. שם אני מוגנת.

רחוקה מהקהל. רחוקה מהיחצנים. רחוקה ממנו. קרובה לדי גי. קרובה מדי. ועדיין, המבט הזה חדר לתוכי.

כאילו ידעתי שהוא רע אבל מהסוג הטוב. אני תוהה. טוב בשביל מי? אם הייתם מכירים אותי לפני שנתיים,

הוא היה הופך לבובה האהובה עלי. לדובדבן שעל הקצפת בעוגה הפרטית שלי שבסופו של דבר הייתה נזרקת היישר לכיווני.

כי את "מנסה לגרום לו להאמין באהבה" כי את "מאמינה בו, בך ובמה שיכול להירקם" כי את "מאמינה שהוא טוב" הרי,

הוא סתם "עקשן". ובסוף? את נשארת עם כלום ביד וכאב בלב.  אז הזמן חלף לו, צדקתי וטעיתי. צחקתי ובכיתי.

רבתי והשלמתי- בעיקר עם עצמי.

אחרי מסיבת בריכה משותפת, מצאתי את עצמי נגררת לתוך מערבולת. חמש שעות. מסביבי חברים שיכורים. חלקם הפוכים,

חלקם אוכלים, כולם צוחקים. ואני ? מהופנטת. מרוכזת בו יושב מולי, בבריכה. שלוש שעות שהנשימה שלי כמעט ומתחברת לשלו.

מנסה להתאפס. אני מדברת, האלכוהול פועל. והוא? ספק משתף פעולה, ספק נשאר במרחק נגיעה. הרי ידעתי שהוא לעולם לא יגע

בבחורה שטיפת אלכוהול משפיעה עליה. רציתי לצעוק לו : זה לא האלכוהול, זו אני. אבל תכלס? גם אני לא הייתי מאמינה לעצמי .

דיברנו שעות ועדין הכול נשאר עמום. הוא התעלומה הסודית שלי. לא הרגשתי ככה. מוגנת ובאותה נשימה מפוחדת.

הוא שומר עלי מהכול. הרי הוא מנהל האבטחה אבל האם הוא שומר עלי מפניו? זה המשיך לעוד לילה-בוקר משותף.

שש שעות רצופות מול מזרקה, הספקתי ללמוד אותו ולא ללמוד שום דבר. הספקתי להתרגש ממנו ולא להרגיש שום דבר הוא הספיק

לגעת ללא מגע, ואילו אני לא נגעתי כלל. הוא סיפר לי על אימא, על אבא, על בגידות ואכזבות ועל כך שאהבה לא באמת קיימת.

אהבה נובעת מגעגוע. על קור, ועל מחסור בחום. ואני? פתחתי בפניו דברים שמעולם לא העזתי. ולמה דווקא מולו? אין לי תשובה, עדיין.

מאז אותו בוקר-לילה הוא חלק מהשגרה שלי. הוא לא שם לב, אני משתגעת. הוא לא שם לב, אני נפגעת. הוא לא שם לב, אני מתרגשת. הוא לא שם לב, אני מרגישה. לי איכפת. לו פחות. אני מתקרבת הוא מתרחק. "המועדון בן שנה" זמן טוב למסיבה.

מדהים אותי כל פעם מחדש איך אצלי המסיבה מתחילה שלכולם היא כבר הסתיימה. באזור 4:00 לפנות בוקר, עם צח.

ממש פתחנו תיבת פנדורה. הוא מלווה אותי לאוטו, מסתכלת עליו שנייה לפני שהוא חוזר חזרה לאופנוע ואז זורקת לו באוויר

"זה ממש לא נכון" מנסה להמשיך את השיחה שניהלו במשך ערב שלם.הוא מביט אלי, "אני לא מבין למה את מפחדת להודות",

"אני לא" , "אז את מודה?" , "אין לי במה להודות. אני ממש לא זוכרת את זה ככה אתה בטוח שאתה לא מתבלבל ? " , "לא."

וכרגיל. קרחון יותר חם ממנו. הוא זורק לי חיוך וצועק מעבר לכביש

"הכול בסדר, אם לא היית שיכורה בפעם ההיא שנינו יודעים שזה היה קורה"

מסתובב וממשיך בדרכו. הדרך הביתה נראתה ארוכה מתמיד. ת"א- חיפה הרגיש כמו נסיעה ספונטנית לאילת.

"הכי חשוך לפני עלות השחר" מתנגן לי בראש, נשארנו רק אני היין והמחשבות. כשלא מוצאים סיבה לבוקר, נשארים ערים בלילה.

כל מה שלא ידעתי למדתי. כל מה שפחדתי ממנו התנגש לי עם המציאות. כל מה שייחלתי לו, קרה. אבל הפוך.

הקיץ האחרון. הקיץ ששבר את כל החוקים."העיר הגדולה", תל אביב, ייתכן ואת באמת גדולה עלי ?

לא, אין לי נטייה להרס עצמי. אולי בעצם כן? איך תמיד אני מוצאת את עצמי במבוי סתום

צומת דרכים שבכל כיוון שאבחר עדיין לא רואה את האור שיציל אותי מעצמי.

"העיקר שאת מאמינה לעצמך" קול מעצבן שמדבר אלי. כן. אחרי בקבוק יין לגיטימי שאני שומעת קולות.

בהתחשב לעובדה שגם לא ישנתי. אני מגדירה את זה כ"עומס בראש". אבל מאז שאני זוכרת את עצמי

יש לי מחשבות שרצות 24/7 על כל דבר ושום דבר בו זמנית. אז בעולם מקביל, צח מבין שהקשר שלנו הרבה מעבר,

שהוא לא יכול לראות אותי בוכה, שהוא רוצה לעטוף אותי בחום ללמוד יחד איתי מהו רגש ולחוות את כל ההנאות של החיים.

כן, בעולם מקביל. עד אז, אני אמשיך לצאת, לשתות, לחייך חיוך עם עיניים שחושפות את הלב השבור למי שמתעמק.

אמשיך לסנן גברים אחרים. אמשיך לשכב עם אחר ולחשוב עליו. אז ברשותכם, אתחיל מהתחלה.  אני שי-לי. לא מזמן חגגתי את הגעתי לגיל 23. בחורף הקודם התחלתי ללמוד משפטים. אין לי מושג למה. אז אתם בטח קצת מבולבלים אבל היי, אני כאן כדי לספר לכם על הצד החשוך של הזוהר. על מה שעומד מאחורי הניצוץ של חיי הלילה, על הצד האפל-מה באמת קורה מאחורי הקלעים של המשחק הראשי של חיי. על בנים בנות ומה שבניהם. על חברות- מהי ואם תהיו מספיק מרוכזים  תוכלו ללמוד מבין השורות מה בפרוש- לא לעשות כי בן אדם חכם פעם אמר לי, שהחוכמה ללמוד מהטעויות שלי אז זה יום המזל שלכם. שי-לי -טעויות-בע"מ. יצאנו לדרך. אז כמו שאמרתי, אני שי לי, אם תביטו מבחוץ אני נראית בן אדם שמח אפילו קצת שטחי. אני מומחית בלבחור את הבגד המושלם, את הנעל התואמת, בלהראות נהדר בבגד ים ובעיקר? בלהסתיר רגשות. למרות שלאחרונה קצת נחלשתי. אך כמו שאמרתי, בצד החשוך יותר אני בסה"כ ילדה קצת מבולבלת, ששואפת לקריירה , להצלחה ובין היתר גם לחיי משפחה. בהמשך.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני בוחנת גבולות כמו ילד קטן. ממש משחק "השורד האחרון" אני משתמשת בטכניקות ספק טובות ספק מתישות כדי לבחון את מי שמולי, אם באמת הוא יישאר. בין אם זה רומנטי ובין אם זה קשר חברי.

אני תמיד מוצאת סיבה לא להאמין.

אני תמיד מתישה את השחקן שמולי מתוך חוסר אמונה שבאמת אכפת לו ממני.